"עירית סופרן מגלה כשרון משחק וירטואוזי ומצליחה לכבוש את לבבות הצופים ולרגש"
חבר השופטים, תיאטרונטו 2017
"המחזה שכתבה סופרן לופת. עבודת הדרמטורגיה והבימוי של ואזנה גרינוולד מעניקים ל'סוף על הקטינו' מימד סוחף. סופרן כשחקנית רב-גונית להדהים, יכולה להרצין, להצחיק ולרתק… הפקה עשויה לעילא"
אופיר הלל, NRG
את ההצגה "סוף על הקטינו" העליתי לראשונה יחד עם חנה וזאנה גרינוולד בפסטיבל התיאטרונטו 2017. זוהי הצגת יחיד המשלבת אלמנטים ביוגרפיים מילדותי, אשר זכתה בציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו ובאות הצטיינות מטעם הועדה הרפרטוארית של סל תרבות ארצי. מאז אני מופיעה איתה ברחבי הארץ במסגרות רבות ומגוונות.
ההצגה מביאה את סיפורה של ילדה בת 10, ילדה שלומדת פסנתר ובלט, הולכת לחוגים וחיה חיים "רגילים". אבל יום אחד, בתקופת מלחמת המפרץ, מתחילה לחלחל לתודעתה ההבנה שמשהו מסוכן קורה בין אמא לאבא. היא מתחילה לקלוט, ויחד עם זאת מסרבת להבין ולהאמין.
בהומור שזור בכאב ובנוסטלגיה של מלחמת המפרץ, לומדים הצופים על האב, עולה חדש שהיה אדם מכובד בארץ מוצאו, אך בישראל הוא נטע זר וגלותי שהישראלים בזים לו ואינם מקבלים אותו. הוא מתקשה לפרנס את משפחתו, והתסכול העמוק מקבל ביטויים קשים, עד לאותו בוקר שבו מבינה הילדה שעליה לעזוב מבלי להיפרד.
כמו בימי מלחמת המפרץ בהם היינו סגורים יחד כל המשפחה בבית ובחדר האטום, גם בימי הבידוד והסגר של תקופת הקורונה השהייה האינטנסיבית יחד מוציאה מחלק מהאנשים דברים לא טובים. ההצגה נוגעת בנושא האלימות במשפחה, אך לא רק אלימות פיזית, אלא גם בסוגי אלימות נוספים שלא מספיק מדברים עליהם עדין, כמו אלימות רגשית, כלכלית ומינית.
זרקור על נושא לא מדובר
כשהאלימות אינה פיזית, ילד החשוף לסוגי אלימות אחרים יתקשה להכיל ולהבין את המתרחש. בעוד מכה היא דבר פיזי שניתן לראות ולהרגיש, סוגי האלימות האחרים הם מתעתעים ואין להם מספיק מקום בשיח הציבורי ואפילו הטיפולי. ילד שלא חווה את האלימות על בשרו אך היה עד לה, גם הוא קורבן של אלימות ויש לטפל בו.
במקלטים לנשים נפגעות אלימות אשר טיפלו עד כה בעיקר בנשים, מתחילים להבין היום כמה חשוב לטפל גם בילדים ולעזור להם להמליל ולעבד את החוויות להן היו עדים, גם אם האלימות לא הופנתה ישירות כלפיהם. כמי שחוותה זאת כילדה, יש לי צורך עז להפיץ את ההבנה הזו בקרב כל מי שמעורב בתחום, כולל אנשי מקצוע, אנשי חינוך ובני משפחה. במשך שנים לא הייתי מודעת לכך שלא מדברים עם הילדים ולא מטפלים, ואני שמחה שההצגה מקדמת את הנושא.
באמצעות ההצגה אני שואפת לעזור לכמה שיותר אנשים:
- לנשים ולילדים שנפגעו מאלימות, כדי שידעו שהם לא לבד ויוכלו לדבר על הנושא
- לגברים שבעצמם הפעילו או מפעילים אלימות, כולל אסירים, כדי לאפשר להם לראות את הסיטואציה מעיניים של ילד, להושיט להם יד לעזרה ולפתוח פתח לשיח ולשינוי
- למטפלים, כדי לתת להם כלים להתמודד ולהבין את הסיטואציה, שידעו להסתכל בגובה העיניים מבלי לשפוט